יום ראשון, ספטמבר 18, 2011

מה עושים כשלא מאמינים יותר למילים ?

אתם יודעים איך זה...כשאנחנו קטנים ההורים אומרים לנו דברים ואנחנו מאמינים להם. אם הם אומרים שאנחנו נחמדים או יפים או חכמים או נבונים או מצליחים או שהם מחמיאים לנו אנחנו מאמינים (להוציא את גיל ההתבגרות נניח או אנשים שמראש אנחנו יודעים שכל מה שנראה להם וכל מה שנלבש הם יחשבו שזה מתאים פשוט כי הם חושבים, כנראה, שא נחנו כ"כ נפלאים, ובכלל הם אנשים כאלה - על אלה אנחנו לומדים די מהר לא לסמוך - אבל זה לא מתוך זלזול אלא מתוך הבנה שככה הם).

בקיצור, מה קורה כשדווקא אנשים שאומרים לנו ברגעים קשים שיהיה בסדר ואנחנו לומדים לסמוך עליהם....ואז אנחנו כ"כ מתרגלים להתייעץ איתם שאנחנו הופכים במידה מסויימת לתלויים בהם...יש החלטה שצריך לקבל, התלבטות. OK בו נלך לשאול את X וכן הלאה. אבל מה קור כשפתאו יש בקיאים בסידור הזה ? מה קורה כשאנשים האלה מאבדים מכוחם הנפשי אם בגלל בעיות משלהם או מפאת גילם והם מתחילים פה ושם לומר איזו שטות שגורמת לנו לחשוב "כאילו, מה ?" ומה אם מתחילים להרגיש שהם יותר ויותר אומרים לנו דברים רק כדי להרגיש ולא כי הם באמת חושבים שיהיה בסדר ???

מה אז עושים ? מאיפה לוקחים את הכח להמשיך לסמוך על עצמינו ? להתבגר ? ומה עושים כשאין לנו את הכוחות להמשיך, לסמוך על עצמינו ? להתבגר ?

מה עושים ?

יום רביעי, ספטמבר 07, 2011

וגם חימר פולימרי

היי,

בעקבות סדנת חותמות אצל הילה מפורום חימר פולימרי ודחיפה קטנה מפינקי מאותו הפורום. התיישבתי בבוקר ממש ממש בכוח. החלטתי לקחת את הענין בקלות, לא לעשות הרבה, לא להתעייף מידי ומה שיהיה ...יהיה.

והנה:

אומנם לא השתמשתי בגירים אלא באבקות PEARL-EX או איזה חיקו דומה וגם בצלליות לעיניים :-) בשילוב עם טכניקות מעולם הנייר, יישון השוליים בדיו ומשחק בחומרים.

העבודות אומנם לא חרוזות כאן ולא מצופות כיוון שלא הייתי בטוחה באיזה חומר לצפות אותן. בנתיים הן כבר מצופות ומתייבשות להן במקום מוגן והנה התמונות:




כאן התחלתי דווקא מהטבעת. בתמונה הבאה רואים את החזית שלה. מה שלא רואים שהכנתי אותה משארית חומה וצבעתי אותה בצבע אקרילי בשכבה עבה ולאחר הייבוש החתמתי בחותמת. לא רואים שום הבדל. אח"כ ציפיתי אותה באמייל קר כך שאני מניחה שזה יחזיק מעמד :-) שוב גם כאן צללית בצבע זית עם החתמה בצבע חום כהה. וגם אבקה של חברת שטדלר בצבע זהב.



 כולם יחד


ערב טוב

דף באלבום

טפו-טפו-טפו.

אני לא זוכרת בדיוק את ההקשר אבל הקטנה שאלה אותי משהו וכשהתחלתי לענות היא השלימה לבד:
"אמא, הבטחות הן אף פעם לא בדיוק, בדיוק מושלמות".

התמונה לא קשורה בכלל לאמירה שלה. בגיל 7+ היא כבר מבינה את עובדות החיים. הדף הזה מינימליסטי משהו בעיצוב שלו. פשוט ונקי מכיוון שהוא כ"כ יפה בעיני שלא רציתי להסתיר חלקים ממנו.


ערב טוב

עבודות חדשות - עדכון


אני אתחיל דווקא מהסוף. מהכרטיסים לראש השנה. מישהי אמרה לי לפני כמה ימים שאני שלילית מידי. ואני ? אני כנראה לא יכולה אחרת.

יהיו הסיבות אשר יהיו זה מה יש כיום. אז אני מנסה....אבל "זה" מנצח אותי.

אמא שלי ביקשה ממני להכין כרטיסי ברכה לראש השנה. יפה לא ? יפה. שכחתי לגמרי שנשארו לי כמה משנה שעברה כך שהתיישבתי וברגע שהתחלתי...לא יכולתי להפסיק :-)








חלק מהברכות גם הן משנה שעברה...לא ברכות רגילות של שנה טובה ומתוקה, שנת אושר ובריאות, אלא ברכות מודרניות: "שנה של תגליות מעניינות" (לא יודעת מאיפה זה בא לי...)



בכל מקרה, יש שם גם ברכות ויטאג' מתקופות אחרות כנראה המוח בתת מודע חופר ומוצא דברים שקבורים לו שם...ברכות מהתקופה שהייתי קטנה ומכרו גלויות עם נצנצים בזהב ובכסף, יונים ופרחים והאמינו שיבוא שלום.



לפני ממש לא הרבה זמן נתקלתי במילון במילה "אוטופיה" והיה כתוב שם בפירוט שיש האומרים ש"שלום" הוא סוג של אוטופיה. הרמתי גבה (כי אף פעם לא נתקלתי בפסימיות במילון) אבל מיד חשבתי ...וואלה בימינו אלה...נראה לי ;-( שהם צודקים.

אז הנה הסיפור והנה הברכות וכל אחד יקח אותן למקום ששם הוא מרגיש נוח. אני יכולה רק לקוות שאולי מישהו גם למעלה מציץ ואולי הוא יראה את הדרכה הזאת ואולי הוא כבר יתן לנו שלווה ושלום בלי קשר לשמירת השבת. כי גם עמים אחרים לא תמיד "שומרים שבת שלהם או מה שלא יהיה" וכבר יש להם שלום. אז למה לנו לא מגיע ? למה אנחנו צריכים לחיות כל הזמן בפחד.

לפעמים אני חושבת שאולי לא כדאי לכתוב את זה בבלוג. הרי הבלוג חשוף לכולם, וגם הבטחתי בזמנו שזה לא יהיו בלוג כזה פולשני מנג'ס ומשתף וגם אולי יש ערבים שישמחו לקרוא את זה וזה בטח לא יתרום לאף אחד. ובכלל את מי זה מעניין.


מצחיק, שהיום מישהו כתבה לי שהיא אהבה את כרטיסי הברכה  עם הכלוב. ובדיוק היום בבוקר אמרתי לבעלי שאני מרגישה כאן (בארץ) כמו בגטו (להבדיל אלפי הבדלות) על רגע הנסיונות (וההצלחה גם מתברר) של המצרים לפרוץ את הגדר של שגרירות ישראל בקהיר. אני מרגישה כמו בגטו כי אני חיה בארץ גן עדן (עזבו רגע את המחאה, סיבותיה, צדקתה המלאה  או החלקית בצד) מוקפת אוייבים (אפילו טורקיה המרוחקת) ואין לי לאן לברוח. כמו בגטו (ב עם פתח/קמץ) ובנתיים יש לנו כל מה שאנחנו צריכים כאן בגטו אבל מה יהיה הלאה ? האם נחזיק מעמד ? מה יהיה איתנו ? אני חיה בתחושה של איום מתמיד ואין לאן לברוח.... (אני בטוחה שעוד מנויים יבטלו את הרישום לבלוג שלי היום LOL).

שנה טובה ומבורכת לכולם.